<h1>תורת הבית הקצר לרשב"א בית ראשון שער ראשון</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מצות עשה להיות אדם שוחט מה שרוצה לאכול, בהמה וחיה או עוף, שנאמר [דברים י"ב] וזבחת מבקרך ומצאנך, והוקשה חיה לבהמה, שנאמר [שם] בבכור בעל מום כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו, ובעוף הוא אומר [ויקרא י"א] זאת תורת הבהמה והעוף, הקיש תורתן לשחיטה מה זה בשחיטה אף זה בשחיטה.
נשים ועבדים שאינן משוחררין הרי הן בודקין סכין לעצמן ושוחטין לכתחילה כגדולי ישראל, שהשחיטה כשירה בנשים ועבדים.
<h2>דף ג.</h2>
שחיטת כותי אסורה כשחיטת נכרי, שכולן קלקלו מעשיהם ולפיכך עשאום כגוים גמורים. שחיטת צדוקי ובייתוסי אם הוא מומחה שחיטתו כשירה, והוא שיהא ישראל עומד על גביו, ואפילו נכנס ויוצא. שחט בינו לבין עצמו, יראה לי ששחיטתו פסולה. ואפילו חתך כזית בשר ונתן לו ואכלו אין סומכין עליו, דכל מצוה שאין הלכותיה כתובות בתורה אע"פ שהחזיקו בה אין סומכין בה עליהן.
ישראל אוכל נבילות לתיאבון בודקין סכין ונותנין לו והולך ושוחט בינו לבין עצמו, חזקה אינו מניח את ההיתר ואוכל את האיסור. יראה לי אע"פ שאין אנו יודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו, שכל המצוי אצל שחיטה מומחה הוא.
ישראל משומד לאכול נבילה לתיאבון ששחט בינו לבין עצמו, למה אין חוששין שנפגם הסכין בעור והוא אינו נאמן לומר שלא נפגם, לפי שאנו מעמידין הסכין על חזקתו כל שלא ראינוהו שנפגם והבהמה שחוטה יפה לפניך, שהרי לא ראינו בה שום ריעותא. ואפילו שחט מאה בהמות בבדיקה ראשונה דיי לו, דלעולם מעמידין סכין על חזקתו עד שנודע שנפגם. וכן הדין לבדיקת הסימנין שלאחר שחיטה, שכל השוחט כראוי הוא שוחט ובודק בסימנין קודם שיעור שהייה, וחזקה על זה בדק כראוי כשאר השוחטין המומחין, שאינו מניח את ההיתר ואוכל את האיסור. שחט בינו לבין עצמו ולא בדקנו לו סכין בתחלה, בודקין סכינו אחריו, נמצאת סכינו יפה אוכלין משחיטתו ואם לאו אין אוכלין משחיטתו. אחר שאמרנו שאפילו שחט בלא בדיקת סכין בודק סכין אחריו ומותר, מפני מה הצריכו לבדוק לכתחילה, חוששין שמא ישכח ולא יבדוק אחריו ואולי בסכין פגומה שחט. גמר שחיטה בינו לבין עצמו ולא ידענו באי זה סכין שחט, ויש אצלו סכין יפה וסכין שאינו יפה ואמר ביפה זה שחטתי, יראה לי שהוא נאמן, דלעולם אינו מניח את ההיתר ואוכל את האיסור. יתר מיכן יראה לי שאפילו נמצאת בשר שחוטה בידו, כל שיש טבחין ומקולין ישראלים נאמן הוא לומר מן השחוטה לקחתי. ואפילו יש בידו עוף שחוט שאינו נמכר במקולין, אם יש אנשים כשירים ומומחין עמו במדינה נאמן הוא לומר ישראל פלוני מומחה וכשר שחט לי, ואין צריך לומר באומר ישראל פלוני כשר שחט לי, שכל זה בכלל מה שאמרו אינו מניח את ההיתר ואוכל את האיסור, אע"פ שאינו טורח לתקן את הסכין טורח הוא ללכת אצל הבקי לשחוט. למה הדבר דומה, לחמצן של עוברי עבירה שמותר לאחר הפסח מיד מפני שהן מחליפין.
<h2>דף ג:</h2>
מי שאינו מומחה שאמרנו שלא ישחוט, אם שחט בינו לבין עצמו ואמר בריא לי שלא שהיתי ושלא דרסתי, יראה לי שאין אוכלין משחיטתו, דכל שאינו יודע איפשר שישהא וידרוס ולא ידע ולא ירגיש. ויש מתירין.
שחט ואחרים רואין אותו שחיטתו כשרה. ולא עוד אלא שמוסרין לו לכתחילה לשחוט אם יש אחרים מומחין שעומדין על גביו, שאין הגדול בן דעת אע"פ שאינו יודע דומה לחרש שוטה וקטן שאין מוסרין להם לכתחילה ואפילו אחרים רואין אותן לפי שהן מועדין לקלקל, וגדול בן דעת רוב מעשיו מתוקנים.
יש אנשים רכי לב ומתעלפים כשהם שוחטין, ולפיכך כל רך הלבב לא ישחוט בינו לבין עצמו, שמא יתעלף וישהה וידרוס ולא ירגיש. סתם אנשים אינן מתעלפים מחמת שחיטה, ולפיכך מוסרין לכל לשחוט ואין צריך לשאול אם מתעלף אם לאו. ואפילו היה בפנינו אין צריך לשואלו אם נתעלף, שאין חוששין לעילוף כלל.
סתם אנשים המצויין אצל שחיטה מומחין הן. לפיכך הכל שוחטין לכתחילה ואע"פ שאינן מומחין אצלינו, חזקה כל המצוי אצל שחיטה מומחה הוא. ראה אחד ששחט ואינו יודע אם הוא מומחה אם לאו, אם ישנו בפניו שואלו אם יודע הלכות שחיטה אם לא, שכל שאיפשר לבודקו בודק, ואם לאו אוכל והולך, חזקה מומחה הוא כמו שאמרנו.
<h2>דף ד.</h2>
משומד לאכול נבילה להכעיס, יראה לי שאין מוסרין לו לשחוט לכתחילה ואפילו באחרים עומדין על גביו, מפני שהוא מכוין לנבל ולקלקל, ושמא לא יתנו לב הרואים במה שהוא עושה במה שנתון בין ידיו. ומה הפרש יש בדבר זה בין זה לצדוקי ובייתוסי או הכותי קודם שגזרו עליהן, שאלו שוחטין לכתחילה בשאחרים רואין אותן וזה אינו שוחט, לפי שאלו אינן משומדין לנבילות, ואע"פ שאין להם בכיוצא בזה לפני עור לא תתן מכשול מכל מקום אינן מכוונין כל כך לנבל, אבל משומד זה כל שהוא מנבל ואוכל להכעיס כל שכן שינבל ויאכיל לאחרים. וחשוד הוא בדבר זה [יותר] מן הנכרי ביין המופקד אצלו וישראל יוצא ונכנס. ויש מורין בזה להקל. שחט ואחרים רואין אותו שחיטתו כשירה ואינו כנכרי, דמשומד לדבר אחד אינו משומד לכל התורה כולה. והוא שבדקו סכין ונתנו לו או שבדקו סכין אחריו ונמצאת יפה.
<h2>דף ד:</h2>
משומד לערלות או לעבירה מן העבירות שבתורה שוחט לכתחילה. ויראה לי שאין צריך לבדוק אחריו סכין ולא לבדוק אם מומחה הוא אם לאו, אלא הרי הוא אצל שחיטה כישראל גמור, דמשומד לדבר אחד אינו משומד לכל התורה. במה דברים אמורים במשומד לשאר עבירות שבתורה, אבל במשומד לע"ז או שמחלל שבתות בפרהסיא הרי הוא כמשומד לכל התורה כולה והרי הוא כנכרי ושחיטתו פסולה.
<h2>דף ט.</h2>
כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו, שמא קילקל בשחיטתו.
ראה אחד ששחט ויודע בו שאינו מומחה, אם ראהו מתחילה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו. ואפילו שחט בפנינו שנים ושלשה פעמים כהוגן ואפילו שחט בבהמה זו אחד מן הסימנים יפה, אין אומרין כמו ששחט לפנינו הרבה פעמים כהוגן וגם עכשיו שחט אחד מן הסימנין יפה, כך שחט הסימן השני יפה, אלא חוששין שמא בסימן השני שהה ודרס אחר שאינו מומחה, ומה שלא ארע לו פסול בראשונה לא מחמת בקיאות אלא מקרה היה.
<h2>דף יב.</h2>
מצא תרנגולת שחוטה או בהמה, אם מצאן בבית מותר, שרוב המצויין בשחיטה מומחין הן כמו שבארנו. וכן אם נאבדו או נגנבו לו ובא ומצאן כשהן שחוטין בבית. מצאן באשפה שבשוק אסורין, שדרך נבילות להטילן לאשפה שבשוק. מצאן באשפה שבבית או שמצאן בשוק שלא באשפה, יש מי שאוסר. ויראה לי שחזקתן שחוטין, שאילו נתנבלו, באשפה שבשוק השליכום. בד"א בשמצאן במקום שרובן ישראלים אבל בשוק שרובן גוים אסורין. ואע"פ שהם שחוטי הסימנין, יראה לי שאין סימן זה מחזיקם בשחיטת ישראל.
<h2>דף יג.</h2>
ושחיטת הנכרי נבילה, שנאמר [שמות ל"ד] וקרא לך ואכלת מזבחו, מכלל שזבחו אסור. ואפילו גר תושב שאינו עובד ע"ז שחיטתו נבילה.
<h2>דף יג:</h2>
הסומא לא ישחוט אם אין אחר רואה אותו שוחט, שמא יחליד או ידרוס והוא לא ידע. ואם שחט שחיטתו כשירה.
<h2>דף טז.</h2>
השוחט במוכני שהוא גלגל הריחים או גלגל היוצר, אם גלגל הריחים הוא שהוא מגלגל על ידי מים לא ישחוט לכתחילה ואם שחט שחיטתו כשירה. במה דברים אמורים בכח ראשון לפי שהוא בא מכח אדם, אבל מכח ראשון ואילך שחיטתו פסולה, לפי שאינו בא אלא מכח המים. גלגל היוצרים שמגלגלין אותו ברגל או גלגל הריחים של יד, יראה לי ששוחטין בהן לכתחילה בין בכח ראשון בין בשאר הכוחות, שכולן מכח אדם הן באים.
<h2>דף יט:</h2>
התחיל אחד מן הפסולים לשחוט, כגון נכרי או מין או כותי וגמר ישראל, או שהתחיל ישראל וגמר אחד מאלו, שחיטתו פסולה, ששחיטתן של אלו אינה אלא כקוץ והרי נעשה בה מעשה טריפה בידים. במה דברים אמורים בשהתחיל אחד מאלו בדבר שעושה אותה נבילה כוושט או כרובו של קנה, אבל אם התחיל בדבר שאינו עושה אותה נבילה כחצי קנה, וגמר ישראל, הרי זו כשירה.
<h2>דף ל:</h2>
שוחט אדם אפילו בהמות הרבה בבת אחת ואפילו לכתחילה ואינו חושש. והוא שיהא מוליך ומביא או שיהא בסכין כדי מלוא הצוארין וחוצה להן כמלוא צואר, כמו שביארנו בהלכות דרסה.
<h2>דף לא.</h2>
השוחט אע"פ שלא כיון לשחיטה ואפילו לחתיכה בעלמא שחיטתו כשירה, לפי שאין חולין צריכין כוונה. לפיכך זרק סכין לנועצה בכותל והלך ושחט כדרכו הרי זו כשירה. והוא שראה שלא החליד הסכין בין סימן לסימן או תחת העור. מצא נוצה שעל מקום שחיטה חתוכה בידוע ששחטה כדרכה, אילו החליד לא היתה נוצה חתוכה. וכן הדין כשמצא שער העור חתוך. ולא עוד אלא אפילו הפיל סכין בידו או ברגלו ואפילו שלא בכוונה כלל והלך ושחט כדרכו הרי זו כשירה. זה הכלל כל שבא מכח ישראל ואפילו מכח מי שאינו בן דעת שחיטתו כשירה. נפלה הסכין מעצמה שלא מכחו אע"פ ששחטה כדרכה הרי זו פסולה, שנאמר [דברים כ"ז] וזבחת ואכלת, מה שאתה זובח אתה אוכל. היה הסכין מונח לו בידו או בחיקו ונפלה מידו, הורו הראשונים ז"ל שזה כנפלה מן הגג מעצמה והרי זו פסולה. ואע"פ שיש לי לדון ולהקל, להם שומעין שאמרו להחמיר בשל תורה.
<h2>דף לח:</h2>
השוחט לנכרי אע"פ שהבהמה של נכרי שחיטתו כשירה. ולא עוד אלא אפילו שמענו הגוי אומר שהוא רוצה לזרוק דמה של זו לע"ז ולהקטיר חלבה לע"ז הרי זו כשירה, לפי שאין הכל הולך אלא אחר השוחט.
<h2>דף לט.</h2>
חשב השוחט שיזרוק הגוי דמה לע"ז ושיקטיר הגוי חלבה לע"ז שחיטתו פסולה. ואין צריך לומר בשחשב ישראל השוחט לשחוט בהמה זו לע"ז, שזו זבחי מתים היא ואסורה אפילו בהנאה, שנאמר [שמות כ"ב] זובח לאלהים יחרם. שחטה לזרוק דמה לע"ז או להקטיר חלבה לע"ז הרי זו פסולה, ואע"פ שלא שחט אותה ממש לע"ז לפי שמחשבין מעבודה לעבודה.
<h2>דף לט:</h2>
שחטה סתם ואחר כך נמלך עליה לזרוק דמה לע"ז או להקטיר חלבה לע"ז פסולה, חוששין כיון שעכשיו נמלך עליה שמא אף בשעת שחיטה חישב לכך והוכיח סופו על תחילתו.
השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות לשם חמה ולבנה כוכבים ומזלות, אם שחט לשם אחד מכל אלו על דעת לעבוד אותם בכך כדרך עובדי ע"ז ששוחטין לשם ע"ז שלהם, הרי זו זבחי מתים ואסורה אפילו בהנאה. אע"פ שאין ההרים נאסרין כע"ז, הרי הן נעשין ע"ז והשוחט לשמם כשוחט לע"ז והמשתחוה להם כמשתחוה לע"ז, וזה שאמר הכתוב [דברים י"ב] אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, אין הכוונה אלא שלא יהו ההרים עצמן אסורין אבל הם נעשין ע"ז להתחייב בעבודתן כשאר עובדי ע"ז. שחט לשם אחד מכל אלו שלא לעבודה אלא לכוונת רפואה כהללו המתעסקים בדברי הבאי, שחיטתו פסולה מדבריהם לאכילה ומותרת בהנאה. שחט לשם שרו של הר או לשם שר אחד משרי דברים אלו, בין ששחט לשם מיכאל השר הגדול בין ששחט אפילו לשם שרו של שלשול קטן שבים, אע"פ שלא נתכוון אלא לרפואה ולדברי הבאי, הרי זו כזבחי מתים מדבריהם ואסורה אפילו בהנאה.
<h2>דף מ.</h2>
שנים אוחזין בסכין, בין בשני סכינין בין בסכין אחד, ושוחטין, אחד לשם אחד מכל אלו שאסרנו ואחד לשם דבר כשר, שחיטתו פסולה, עד שתהא כל השחיטה לשם דבר כשר.
היו שנים אוחזין בסכין אחד ושוחטין ואחד מהם פסול לשחיטה שחיטתן פסולה, שהרי נעשית השחיטה גם על ידי הפסול ואין מעשיו אלא כקוץ. ואין צריך לומר בשני בני אדם ושני סכינין ואחד מהם פסול לשחיטה, ואין צריך לומר בשאין הכשר שחיטה במעשה הכשר לבדו אלא בצירוף הפסול, אלא אפילו שחט זה רוב הסימן וזה רוב הסימן בפני עצמו.
<h2>דף מא.</h2>
ישראל ששחט בהמת חבירו לשם אחד מכל אלו לא אסרה, שאין ישראל חשוד להתכוין לדברים האסורין ולא עשה כן אלא לצער את חבירו. ויש מי שהורה שאפילו יש לו בה שותפות לא אסרה, ואע"פ שאילו היתה כולה שלו אסרה, זה לא נתכוון אלא כדי לצער את שותפו. היה שוחט בהמת חבירו לשם אחד מכל אלו והתרו בו וקיבל עליו ההתראה, אין לך משומד גדול מזה, והרי זה משומד ואסרה.
<h2>דף מא:</h2>
השוחט לשם עולה או לשם שלמים, לשם אשם תלוי, לשם פסח, לשם תודה, לשם קרבן נזיר, שחיטתו פסולה. דברים אלו באין דרך נדבה ולפיכך חוששין שמא עכשיו נדב אותן ונראה כשוחט קדשים בחוץ ואוכל. אפילו היתה בהמה זו בעלת מום ואינה ראויה להקרבה אסורה, פעמים שאדם מכסה מומה ואינו ניכר. שחט תרנגולין ואווזין וכיוצא בהן מן המינין שאינן ראויין למזבח, הרי אלו מותרין, שהכל יודעין שאין אלו קדשים. שחט תורים ובני יונה, הרי אלו אסורין. ויראה לי שאם היו תורים קטנים או בני יונה גדולים, כשירים, שהכל יודעים שאין אלו ראויין להקרבה. שחט לשם אחד מן הקדשים שאינן באין בנדבה, כחטאת ואשם ודאי, לשם בכור, לשם מעשר, לשם תמורה, שחיטתו כשירה, שהכל יודעין שאין אלו אלא דברי הבאי, שאילו חטאת ואשם ומעשר היו נודע היה וקול יוצא לאלו. במה דברים אמורים בשלא נודע שעבר זה עבירה שחייב עליה חטאת או אשם, אבל עבר עבירה שחייבין עליה חטאת או אשם ודאי ואמר לשם חטאתי הרי זו פסולה.
